<h1>ארחות חיים דין אונאה סימן א'</h1>
<h2>דף ד.</h2>
אסור לרמות בני אדם במקח וממכר או לגנוב דעת הבריות. אחד גוי ואחד ישראל שוין בדבר זה פי' בגנבת הדעת. היה יודע שהיה בממכרו מום יודיע ללוקח. ואפילו לגנוב דעתן של בריות אפילו בדברי' אסור. והבא ליטול עצה ממך תן לו עצה נכונה לו. ואסור להשיא עצה טובה לגוי או לעבד רשע ואפילו להשיאו עצה שיעשה דבר מצוה והוא עומד ברשעו אסור ולא נתנסה דניאל אלא על שהשיא עצה טובה לנבוכדנצר שנאמר מלכי ישפר עלך שהשיאו לתת צדקה.
<h2>דף פג:</h2>
אמרינן בפרק המוכר [את] הספינה ד' מדות במוכרין. מכר לו חטים יפות ונמצאו רעות לוקח יכול לחזור ולא מוכר. רעות ונמצאו יפות מוכר יכול לחזור ולא לוקח. רעות ונמצאו רעות יפות ונמצאו יפות אין יכולים לחזור בהם. אע"פ שהן רעות שאין למטה מהן [ויפות שאין למעלה מהן] ואפילו יש שם אונאת שתות אפילו הכי אין אחד מהם יכול לחזור בו אלא קנה ומחזיר אונאה כר' נתן. אבל רשב"ם ז"ל פי' בבא זו שאין שם אונאה כלל ומה שאמר [אין], אחד מהם יכול לחזור בו משנה שאינה צריכה ואגב שאר בבות נשנית שאלו יש שם אונאה רצה קנה (או מוכר) [רצה] חוזר כר' יהודה הנשיא. אבל המוכר חטים שחמתית ונמצאת לבנה או לבנה ונמצאת שחמתית יין ונמצא חומץ. חומץ ונמצא יין כל אחד משניהם יכול לחזור בו שאין זה המין שאמר שימכור לחבירו וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף צא.</h2>
הנושא ונותן באמונה אין לו אונאה. ואין משתכרין בדבר שיש בו (אוכל) [חיי] נפש כגון יינות ושמנים וסלתות ביתר משתות. ואין משתכרין פעמים בביצים פי' על חד תרין אי נמי תגרא דתגרא. אין אוצרין פירות שיש בהן חיי נפש בארץ ישראל וכן בכל מקום שרובן ישראל בד"א בלוקח מן השוק אבל במכנס משלו מותר לעשותן אוצר.
<h2>דף צב.</h2>
המוכר זרעוני גנה שאין עצמן של זרעונים נאכלין וזרען ולא צמחו חייב באחריותן ומחזיר הדמים שלקח ממנו שחזקתן לזריעה אמנם אם לקתה בברד תולין בברד וכל כיוצא בזה. מכר לו זרעונים הנאכלין אפי' זרע פשתן שרוב העולם קונין אותן לזריעה הואיל ויש אוכלין אותו אינו חייב באחריות זריעתן. וה"ה בדברים הנמכרים לרפואה ולזריעה. מכאן אתה למד שכל הקונה מקח מחבירו והודיעו שהוא מוליכו למקום מדינה פלוני למכרו ואחר שהוליכו נמצא בו מום אינו יכול לומר החזר לי מקחי לכאן אלא מחזיר לו הדמים והמוכר מטפל להביא ממכרו או למכרו לשם ואפילו נגנב או נאבד אחר שהודיעו הרי הוא ברשות המוכר אבל אם לא הודיעו שיוליכנו למדינה אחרת והוליכו ונמצא בו מום הרי הוא ברשות לוקח עד שיחזיר המקח במומו למוכר.
המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן יכול לומר לו לשחיטה מכרתי לך שהלכה כשמואל בד"א כשהלוקח קונה לשחיטה ולחרישה אבל אם אינו קונה אלא לחרישה הרי זה מקח טעות וחוזר.
<h2>דף צב:</h2>
המוכר עבד או שפחה אין בו מקח טעות אלא במום המבטלו ממלאכתו. או נמצא בו חולי מאוס. נמצא גנב או קביוסטוס הגיעו ואין זה מקח טעות שסתם עבדים יש להם כל הרעות אלא א"כ פירש.
<h2>דף צו.</h2>
המוכר חבית של שכר או [של יין] לחברו והחבית של מוכר והחמיצה [אמר רב] תוך ג' ימים הרי זה ברשות מוכר ומחזיר לו הדמים מכאן ואילך ברשות לוקח ועבד רב יוסף עובדא אף בשכר כותיה דרב(א) (דאמר) [ואמר] רבה המוכר חבית יין לחברו כדי למכרה מעט מעט (כמו שפי' למקפה כמו שפירש בתוספות אדעתא לסבוייה) והחמיצה במחצית או בשלישית חוזרת למוכר דלמכרה מעט מעט (כלמכרה) [כפירש] למקפא דמי. ואם שנה הלוקח נקב [שלה] או שהגיע יום השוק ושהה ולא מכר הוי ברשות לוקח. וכן המקבל חבית יין מחבירו להוליכה למקום פלוני ולמכרה שם וקודם שהגיע לשם הוזל היין או החמיץ הרי הוא ברשות מוכר מפני שהחבית והיין שלו וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף צח.</h2>
מסקנא פרק המוכר פירות המוכר יין לחבירו ונתנו לוקח בקנקנים [שלו] והחמיץ אינו חייב באחריותו. אע"פ שאמר לתבשיל אני צריך אינו חייב באחריות אם החמיץ כיון שהוא בקנקנו של לוקח והר"ף ז"ל כתב וצ"ע תוך ג' ימים אבל [אם] מכר לו יין והוא בקנקן המוכר והחמיץ אם אמר למקפה אני צריך מחזיר ואומר הרי יינך וקנקך שאני לא קניתיו לשתותו אלא לבשל בו מעט מעט ואם לא אמר למקפה אני צריך אינו חייב להחזיר לו [הדמים] שהרי יאמר לו המוכר למה לא שתית אותו היה לך לשתותו עד שיחמיץ.
